המתחם

בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת הוקמה בלב ירושלים שכונת רחביה.  בשכונה התיישבו כמה ממנהיגי היישוב העברי בימי 'המדינה שבדרך', ובהם יצחק בן־צבי ורעייתו רחל ינאית. הם התגוררו בצריף עץ שאת חלקיו קיבל בן־צבי בזכות שירותו כחייל ב'גדודים העבריים' במלחמת העולם הראשונה.  בחורף 1924 עברו בני הזוג לצריף, סמוך ללידתו של בנם השני עלי. הצריף צופה בנייר זפת וקורה לוחות אזבסט, ובששת חדריו התגוררו בני הזוג בן־צבי עם שני ילדיהם ועם הוריה של רחל. הצריף גם שימש מרכז לפעילות היישוב הציוני בירושלים: נערכו בו פגישות ודיונים של חברי הוועד הלאומי, ה'הגנה', ההסתדרות ועוד גופים, וכן הגיעו אליו יחידים ומשלחות מהארץ ואף מחוצה לה. בחלקה הצמודה לצריף ניהלה רחל ינאית משתלה ומשק פועלות.

על הווי המגורים בצריף כתבה רחל ינאית:

"ומה בכך, שפה ושם דולף הצריף? הגשם חולף מהר, והדלתות והחלונות נפתחים לרווחה […] השמש מציפה כל פינה שפע אור, מייבשת את הרטיבות, והצריף מתמלא ריחות ניחוח של צמחי המשתלה מסביב […] כה אהבנו כולנו את הצריף, ביתנו."

במלחמת העצמאות נהרג עלי על הגנת קיבוצו, בית קשת, וכעבור כשנתיים הזוג בן־צבי החליט להעביר את צריף המגורים לקיבוץ הגלילי כדי שישמש חדר תרבות. באתר שבו עמד צריפם הוקם בית דירות והם עברו לגור בדירה פשוטה באותו בניין.

בדצמבר 1952 נבחר יצחק בן־צבי לנשיא מדינת ישראל, וביקש שבית הנשיא ישכון בירושלים (בימי הנשיא חיים ויצמן, שימש ביתו הפרטי ברחובות גם משכנו הרשמי). נציגי המדינה ביקשו לרכוש בית גדול שישמש משכן הנשיא הרשמי, ואולם בני הזוג בן־צבי התעקשו לדבוק באורח חייהם הצנוע. הם סברו שלמרות המעמד, אין זה ראוי כי הנשיא יגור בבית מפואר בעת שאזרחים רבים מתגוררים בצריפים ובאוהלים במעברות. המדינה רכשה את ביתם של ניסים ואסתר ולירו, שניצב סמוך למקום שבו היה צריף המגורים של יצחק ורחל ינאית, וזה שימש ללשכת הנשיא ולמגורי הזוג בן־צבי. המתחם הוקף גדר אבן, ניטע בו גן שנופו ארץ ישראלי ואל חצרו הובאו שני צריפי עץ. בצריפים אלו נערכו כל האירועים הרשמיים של בית הנשיא במשך כשני עשורים, ובהם התארחו נציגים מרחבי העולם בצד תושבי ישראל לעדותיהם.

ליכודם של עולי הגלויות והנחלת מורשתן של העדות השונות היו מן המשימות העיקריות שנטל בית הנשיא על עצמו. בכל ראש חודש עברי ערכו הנשיא ורעייתו בצריף אירוע שהוקדש להיכרות עם אחת העדות, עם תרבותה ותולדותיה. ביום שמחת בית השואבה בחג הסוכות היה צריף הנשיא מוקד עלייה לרגל של המוני אזרחים בני העדות והדתות השונות. 

לאחר מותו של יצחק בן־צבי בשנת 1963, הועלתה הצעה להעביר את צריף הנשיא לקריית הממשלה, כדי שישמש לכנסים ולאירועים. התוכנית לא בוצעה והמתחם המשיך לשמש משכן הנשיא בימי יורשו בתפקיד, זלמן שז"ר. בשנת 1972 עבר בית הנשיא לאתרו הנוכחי, והמתחם ההיסטורי היה למעונה של יד יצחק בן־צבי, שהוקמה להנצחת מורשתו. בשנת 2010 שופץ הצריף כחלק מתוכנית אתרי המורשת הלאומית. 

כיום מוצגים בו פריטים ארכיאולוגיים בצד עבודות אמנות ואומנות שהוענקו לנשיא האהוב: גזיר נייר, עץ צרוב, רקמה או ריקוע נחושת – מתנות ששלחו ילדים ומבוגרים, עולים חדשים ותושבים ותיקים. ליד אלו מוצגות עבודות אמנות ממדינות שונות שהעניקו נציגי אומות העולם וקהילות ישראל לנשיא. כמו הצריף, גם המתנות הן בבואה של המדינה בעשור הראשון לקיומה ושל ערכי הפשטות והלבביות של הנשיא השני ורעייתו.

פשטות ואמנות בצריף הנשיא

בניגוד למשכנות נשיאים ברוב העולם, בית הנשיא של מדינת ישראל שכן בלב שכונת מגורים רגילה, בצריף עץ פשוט ומדופן בלוחות עץ אורן. בתוך הצריף הוצגו פריטי אמנות, סמלים לאומיים ועתיקות מתקופות שונות. תכניו ומרכיביו החזותיים של הצריף ביטאו את תפיסת עולמם של הנשיא השני ושל רעייתו בעיצוב הממלכתיות הישראלית החדשה. אל הצריף עלו לרגל דיפלומטים וראשי מדינות בצד בני כל הקהילות והעדות בישראל. 

רחל ינאית בן־צבי התלבטה:

"איך לעצב את דמותו הרוחנית–החברותית של בית הנשיא? איך למלא את הסמל הרם בישראל תוכן חיינו עד כה? […] להעלות את ערכי הרוח של האומה מאז ומתמיד, הנצחי המיוחד לאומה […] מתוך היאחזות בקרקע, מתוך שיבה אל חיק התרבות המקורית העברית."

אך בהיותה אשת העלייה השנייה, חלוצה שלימדה וטיפחה חלוצות, היא גם רצתה "שבבית הנשיא יורגש משב הרוח הנישא מן השדות ויוחש ריח הניחוח העולה מן האדמה, מן התלם מאחורי המחרשה, מתוך הצמח, הדשא והעץ, מתוך המגע של העובד עם האדמה ומתוך האדמה עצמה."

ביטוי הישראליות בעיטורי הצריף נשען על שני נדבכי יסוד: האחד הוא ארץ ישראל בעת העתיקה ובעיקר בימי המקרא, עת שבה חיו שבטי ישראל על אדמתם ונהנו מפירותיה במעגל השנה; הנדבך השני הוא עם ישראל  ושובו לאדמתו בתהליך קיבוץ הגלויות ויצירת הממלכתיות הישראלית החדשה. בפרסום ממשלתי רשמי על הצריף נכתב "פשטות ואמנות ייחדו את צריף הנשיא וכל עיטוריו ורהיטיו היו על טהרת תוצרת הארץ ומשקפים את נופה."

כל עיטוריו ותכולתו של הצריף הם על טהרת תוצרת הארץ, משקפים את נופה ומסמלים את הממלכתיות המתחדשת במדינת ישראל. בקיר הדרומי של הצריף מוצב סמל המדינה ותחתיו מתנוסס פסוק מנבואת יחזקאל (ל"ז) שהתגשם בימינו: "הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגויים אשר הלכו שם וקיבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם." תחתיו לוחות זכוכית עם ציורי שבעת המינים, מעשה ידיהם של חניכי כפר הנוער שהקימה רחל ינאית בעין כרם. בקיר ממול קבוע לוח ועליו חיטובי עץ של שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, ועיטורים של ענפי תאנה מעטרים את הקירות מסביב. את אלו הכינו חניכי חוות הנוער הציוני בירושלים, בתיכנונו ובניצוחו של בנימיו גליקמן. הריהוט נעשה בנגרייה של ליאו ויסמן. עוד בצריף שולחן פסיפס עם סמלי שנים עשר השבטים, שנעשה במפעל "לשם" בגבעת ברנר; וכן מנורה מגולפת עם שבעת המינים וסמלי שנים עשר השבטים, שגולפו בעץ זית בידי האמנית בתיה לישנסקי (אחותה של רחל ינאית בן־צבי). 

בשנת 1956 יזמה רחל ינאית בן־צבי יחד עם רות דיין, מייסדת חברת 'משכית', את אריגתם של שלושה שטיחים לצריף הנשיא וללשכתו. העיצוב נעשה בידי האמן (והסופר) עודד בורלא, בן למשפחה ירושלמית ותיקה, והאריגה בוצעה במפעל 'משכית' באום אל־פחם – שתושביה היו אז תחת ממשל צבאי. במרכז השטיחים שמיים תכולים וסביבם ציפורים ופרחים ססגוניים, עצים מקומיים שופעי פרי, בתי כפר עם כיפות ואישה כפרית ובידה אלומת שיבולים, וכל אלו ממוסגרים ברימונים – סמל חוכמה, שפע ופריון. כך משתלבים מוטיבים ממזרח ומתנ"ך בביטוי הממלכתיות הישראלית הטרייה, "בימים ההם בזמן הזה."

בתוכְנו ובצורתו ביטא צריף הנשיא מסר של הסתפקות במועט, ובצידה – את הצורך ביצירת אמנות שתהיה על טהרת המקומיות – הן בחומריה (כגון עץ הזית) והן בדימוייה. 'צריף הנשיא', ביטוי הממחיש את הפשטות ואת הרוח שבו, היה לחלון הראווה של הממלכתיות הישראלית בת הזמן. 

לעיון נוסף: נ' שלו כליפא, "ממזרח ומתנ"ך: דימויי נוף ישראלי בצריף הנשיא ברחביה", מותר (11), 2003, עמ' 56-49.