ספרו של חיים חבשוש, צורף נחושת משכיל מצנעא, על הרפתקאותיו בעת שליווה בשנת 1870, את המזרחן הצרפתי יוסף הלוי במסעו לנג'ראן שבצפון-מזרח תימן. חבשוש העלה את סיפורי על הכתב – תחילה בעברית נמלצת ובהמשך בשפה הערבית המדוברת בין יהודי תימן.
בספר זה מגלה יהודי בן תימן את תימן, בראש ובראשונה לעצמו; באמצעות התוודעות זו נעשה גם הקורא קרוב לתופעות מיוחדות עליהן עמד חבשוש. תיאור החיים בקהילות היהודיות הקטנות הממוקמות בתוך שטחים שבהם לחמו שבטים, והקשרים היומיומיים בין יהודים לבין בני שבטים אלה, הם יצירות מופת גם מצד צורתם וגם מצד תוכנם. לשון הספר היא דוגמא מושלמת של לשון דיבור הנכתבת בצורה שיטתית על ידי בן קהילה בעלת מסורת לשונית רצופה וחיה בעל פה ובכתב.
במהדורה זו צולמו המקור הערבי והתרגום העברי שהוהדרו ונערכו בידי פרופ' ש"ג גויטיין.