בשנות העשרים של המאה העשרים צמח בבגדאד חזון לאומי, חברתי ותרבותי שסיסמתו 'הדת לאלוהים והמולדת לכולם' – מדינאים, מחנכים ואנשי ספרות ואמנות מוסלמים, נוצרים ויהודים חתרו לבנות את עיראק כמסגרת לאומית ערבית חילונית בהשראת הישגי הציויליזציה המודרנית.
המחקר שלפנינו עוסק בנסיבות צמיחתו של החזון בקרב יהודי עיראק, ביחסי הגומלין בין המערכת התרבותית הערבית-יהודית לבין זו הערבית-אסלאמית ובאופייה של היצירה, שהתפתחה מתוך העדפה פנימית אסתטית מודעת של הלשון והתרבות הערבית. אלא שהאביב של בגדאד היה קצר. החרפת המאבק בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית והקמת מדינת ישראל הביאו להגירת הרוב המכריע של יהודי עיראק למדינה היהודית. הטשטוש  בהבחנה בין 'יהודי' לבין 'ציוני' בקרב קובעי הטעם בתרבות הערבית גרם לדחיקת היוצרים היהודים לשוליה הדחויים של תרבות זו. לכך הצטרף יחסו המתנשא של הממסד הקנוני העברי בישראל לתרבות הערבית כעוינת ונחותה. גסיסתה של היצירה הערבית של היהודים היתה אפוא בלתי נמנעת. הספר מתחקה אחר החזון ושברו – לאחר יותר מאלף וחמש מאות שנים נסתם הגולל על מעורבות אקטיבית של יהודים בתרבות הערבית.