ארץ של עם איננה מופיעה, מעיקרה, כמושא ישיר של שיטות-מחשבה ושל הגות ערוכה. היא איננה נשקפת לבני-העם מבעד לאספקלריה של מושגים פילוסופיים או של סמלים מיסטיים. מטבע הדברים, הארץ מצטיירת לעיני בניה, הקרובים, בתור המרחב הקיומי-הממשי של חייהם הקיבוציים. בד בבד, היא עשוייה גם להיחרט בליבם של גוליה, הרחוקים, כמוקד של זיכרון, של תקווה ותפילה. אך רק במקרים מיוחדים, ובמקרה של ארץ-ישראל – בתנאים מתוחים של קירבה וריחוק, של דביקות ורתיעה שחברו יחדיו בתודעה – שאלת הארץ צפויה להפוך גם לשאלה רעיונית ועיונית מובהקת. היא תרתק אליה אפוא את תשומת ליבם של ההוגים והמעיינים, ולא רק את זו של החוזים והפייטנים.
קובץ המאמרים שלפנינו מוקדש כולו לבירורה של תופעה רוחנית זו, כפי שעלתה ופרחה במחשבה היהודית בימי ביניים, ובעיקר, כפי שהיא מתגלה בספרות הפילוסופית והקבלית לדורותיה. הקובץ מתרכז, אם כן, במתח העמוק שהתגלה – בהוויה ובהכרה – בין 'ארץ ישראל של מעלה', בין 'ציון בית חיינו' כזיכרון היסטורי, ובין 'ארץ ישראל בפשיטות, עם אלו הבתים והדירות'.