עמרם בלוי הנהיג את נטורי קרתא, קבוצה חרדית קנאית אנטי-ציונית, משלהי שנות השלושים עד אמצע שנות השישים של המאה העשרים. האיש והקבוצה הקטנה שהנהיג יזמו עשרות רבות של הפגנות, בעיקר בירושלים , במחאה על חילולי שבת ועל נורמות הצניעות במרחב הציבורי. הם התעמתו עם שוטרים והעסיקו רבות את משטרת ישראל, את נבחרי הציבור ואת השיח הציבורי והתקשורתי, והיו אורחים של קבע בבתי מעצר, בבתי משפט ובבתי כלא. עמרם בלוי עיצב במידה רבה את דימויה העצמתי של נטורי קרתא כקבוצת מחאה. דימוי זה עומד ביחס הפוך לשוליותה במספרים, ורישומו ניכר עד ימינו בזיכרון הקולקטיבי ובדעת הקהל בישראל.
מי שהכירו את עמרם בלוי או פגשו אותו לא נותרו אדישים כלפיו. הוא לא היה למדן, תאולוג או פוסק הלכה. הוא היה אידיאולוג ומפגין תקיף ונחוש שניחן באישיות ססגונית ומורכבת ובמזג סוער, ברגישות ובמאור פנים.