היהודים בימי הביניים לא יכלו להשתייך באופן מעשי למעמד האבירים. כיצד אם כן יש להבין את איורי האבירים המעטרים את הגדת ברצלונה?
בשנים האחרונות חלה התעניינות במחקר סביב הזהות המדומיינת של היהודים בתור בני אצולה ואבירים, הן בטקסטים והן באמנות היהודית בימי הביניים. כתבי יד מאוירים ובפרט כאלו שיש בהם תיאורים אריסטוקרטיים של אבירים היו שייכים לבני המעמד החברתי־הכלכלי הגבוה, אך למרבית האירוניה, הפטרונים היהודים שהחזיקו בכתבי יד אלה לא יכלו לחדור למעמד שתואר בהם. תוצאת הדבר היא מתח שנוצר בין המציאות לבין האופן שבו ראו היהודים את עצמם.
מקרה בוחן מעניין הוא הגדה לפסח שנכתבה ואוירה במחצית השנייה של המאה ה־14, המכונה 'הגדת ברצלונה', והיא שמורה בספרייה הבריטית. בהגדה, שככל הנראה נוצרה בקטלוניה ובדרום צרפת, יש תיאורים רבים שמתייחסים לסממני האצולה וכהגדות מאוירות אחרות בנות אותן תקופה, איוריה משקפים את רצונו של פטרון ההגדה להעלות את מעמדו בקהילה. בחינת ציורי ארבעת הבנים בהגדה מלמדת אותנו על המעמדות השונים בחברה הימי ביניימית. באיורי ההגדה יש הבחנה בין מעמדות: בתיאור הבן הרשע והבן התם, הבן הרשע חבוש קסדה של לוחם פשוט ומתואר כלוחם מהדרג הנמוך ולא כאביר, וודאי לא כבן אצולה. רשעותו ניכרת במשיכה בזקנו של אדם מולו, מעשה שיש בו משום ביזוי. בניגוד לקסדה הפשוטה של הבן הרשע, מתחת לאיור הבן התם מופיעות שתי קסדות מחוברות מהסוג הנעלה ביותר ששימשו כמובן בני אצולה רמי דרג.
היהודים, שאמנם לא יכלו להשתייך למעמד האצולה, חשו עצמם כאבירים מבחינה רעיונית. לכאורה, תיאורי הלוחמים ובהם האבירים באמנות היהודית אינם משקפים את חיי היהודים בימי הביניים, אך לצורך הבנת הסצנות בהגדה יש לנסות לשחזר את העולם הסובב את יהודי ימי הביניים ולהכיר את המאפיינים הממשיים של חיי האבירות והטורנירים. אחד המאפיינים של חיי האבירות הוא שרק אבירים מהדרג הגבוה ביותר, בני האצולה הגבוהה שהשתייכו למעמד זה במשך כמה דורות, יכלו להשתתף בטורנירים. היהודים, היו מודעים היטב לתחרויות אלו, והן אף מופיעות בהגדה. בתיאור סצנת טורניר נראה שהמאייר ידע שהסוסים הנחשבים בטורניר הם סוסים בעלי כתמים והכיר את החנית הארוכה ששימשה את האבירים בטורניר קרבות רמחים:
קסדות הטורנירים היו סמל מובהק למעמד גבוה שהיהודים לא השתייכו אליו. בתנ"ך מורגן שנוצר עבור מלך צרפת במאה ה-13 יש מגוון קסדות, הקסדה הגדולה מעידה על מעמד נכבד. למשל בתיאור מלחמת שאול כנגד עמון, עמון חבוש קסדה פשוטה מהסוג הישן ואילו שאול עטור כתר על קסדה גדולה.
באיורים רבים בהגדה נראים דמויות ארנב ומולו כלב או חזיר – מעל ברכת ההבדלה נראה ארנב חום לבוש גלימה בגווני ורוד, לראשו כיסוי צהוב והוא מכה במוט כלב לבן. מול הארנב דמות דמונית, כלב או חזיר ניצב על שתי רגליים ומושיט גביע יין לארנב. סצנות נוספות בהן מופיעים הארנב והכלב המשרת אותו, כמו למשל מעל המילה 'עבדים', מבהירות כי למעשה דמות הכלב או החזיר מייצגות את הנצרות ואילו הארנב מייצג את היהודים הנרדפים, אלא שכאן מתוארת מציאות דמיונית הפוכה למציאות, עולם דמיוני בו הנוצרים משרתים את היהודים. תיאור זה מסמל את השאיפה היהודית לגאולה מעבדות הנצרות.
התיאורים מהגדת ברצלונה שבספרייה הבריטית מעידים על תפיסה של היהודים בתור בני אצולה, לפחות מהבחינה הרוחנית. הקודים החברתיים משמשים בהגדה ככלי להעברת מסרים רוחניים ולחיזוק האמונה של הצופה.התכנית העיטורית של כתב-היד נעה מעבר לתיאור היסטורי של העבדות במצרים והגאולה ממנה אל תקווה לעתיד לבוא באמצעות דימויים דוגמת עולם הפוך. קיים כאן ניצול מתוחכם ההגדה לפסח והנרטיב של החג, יחד עם דימויי אבירות בני הזמן המלמדים על מקומם של היהודים בעולם והאופן שבו יכלו לדמיין את עצמם בחזון גאולה. לדמויות הלוחמים שבאיורים יש משמעות כפולה: מצד אחד הם מסמלים את הכוח העוין כלפי היהודים, ומצד אחר אימצו יהודים את הקוד האבירי להעברת רעיונות פנים-יהודיים ולחיזוק מעמד רוחני באמצעות מסרים חזותיים.
מאמרה של שרה אופנברג אודות המשמעות הכפולה של איורי לוחמים בהגדה מהספרייה הבריטית, הופיע בחוברת 150 של כתב העת 'פעמים'
