ספר זה הוא השמיני בסדרה חדשה על קהילות ישראל בארצות המזרח במאות התשע-עשרה והעשרים. הסדרה פורשת תיאור מקיף של התהליכים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בקהילות בארצות המזרח. בחברה הישראלית גוברת בשנים האחרונות המודעות לחשיבות שימור מורשת קהילות ישראל, והסדרה נועדה לתרום למגמה זו.
יהודי אתיופיה – ביתא ישראל – חיו בצפון אתיופיה ובצפון-מערבה בלמעלה מחמש מאות כפרים קטנים הפזורים על פני טריטוריה רחבת ידיים, בקרב אוכלוסייה נוצרית שלטת ואוכלוסייה מוסלמית. היהודים, אשר דמו בהופעתם ובלשונם לשכניהם הלא-יהודים, היו קבוצת מיעוט מקצועית ודתית, ותפסו את עצמם כשומרי אמונה דתית עתיקת יומין אשר מרבית האתיופים נטשו לטובת הנצרות הצעירה. אמונתם הייתה מושרשת בתנ"ך, שאת מצוותיו קיימו בדקדקנות, כשהם חולמים על ביאת המשיח ועל שיבה לירושלים האגדית.
ספר זה בוחן את מסכת הקשרים המורכבת בינם לבין שכניהם ושליטים בני דתות אחרות, את המפגש עם המיסיון הפרוטסטנטי, ואת היחסים המורכבים שהלכו והתפתחו בינם לבין יהדות העולם ש"גילתה" אותם. לכל אלה היו השפעות מרחיקות לכת על זהותם, על חייהם כיהודים באתיופיה, ועל עלייתם לישראל.
עלייתם התאפשרה רק ב-1973, בעקבות פסיקה רבנית שהכירה במוצאם היהודי. בשנים 1991-1977 עלתה מרבית הקבוצה לישראל, בעיקר בשני מבצעים דרמטיים המוכרים כ"מבצע משה" ו"מבצע שלמה".