המערך החינוכי מילא תפקיד משמעותי במיוחד בעיצובם של האדם העברי החדש והחברה היישובית העברית בארץ-ישראל. ואכן, תולדותיו נבחנו לאורך השנים תוך התמקדות במגוון היבטים שונים: יחסי עצמה, הצבת מטרות וערכים, עיצוב זהויות ומשמעויות תרבותיות. ואולם, דומה שהמורים והמחנכים עצמם, שהיו אלו שעמדו במרכזה של המערכה ואשר חוללו אותה בפועל, נותרו עד עתה בצל מבחינה מחקרית. ספר זה מבקש להציע מענה חלקי להיעדרות זו של אנשי החינוך עצמם משדה המחקר.
הספר עוסק בעשורים הראשונים של החינוך העברי המודרני בארץ-ישראל, תוך התמקדות במרחב החינוכי שהתקיים במושבות הגליל, ובמספר היבטים עיקריים: דמותו של המחנך עצמו, המחנך נוכח סביבתו המקצועית, ודמותו נוכח המרחב החברתי והגאוגרפי שבהם פעל. היבט נוסף הנדון בספר הוא המעשה החינוכי עצמו, ששם לו למטרה לעצב את ילדי המושבות כעברים מודרניים, זקופי קומה ואנשי עמל, תוך מאבק מתמשך בתפיסות עולם שמרניות. בהתאם לכך, עוסקים חמשת חלקי הספר בהקשר ההיסטורי שעל רקעו התרחשו התופעות הנדונות, בדמותו של המורה, בבית הספר כמרחב פעילות, בעשייה החינוכית עצמה, ולבסוף במאבק בין דת לחילוניות, שבית הספר ושדה החינוך היוו זירת התמודדות מרתקת ביניהם.
תרומתו הייחודית של הספר היא בשאלות החדשות שהוא מציב, המשליכות על מכלול תולדותיו של החינוך העברי בחברה היישובית בעשורים הראשונים: יחסי גומלין בין מורים לבין סביבות הוריות, גישות להערכת תלמידים, עיצוב זהות 'מורית' והתמודדות עם דימויים שליליים של 'המורה', דינמיקות של העשרה והתמקצעות, תפיסת הממסד הארגוני, אקלים בית ספרי, והמתח שבין הזרמים החינוכיים השונים. כל זאת, בעידן שבו היה מעמדה של האידיאולוגיה מרכזי ומשמעותי, וזה של הפלורליזם והסובלנות שולי למדי וחלש בהרבה.