בספר מתואר סיפור התפתחות מקצוע הסיעוד בימי המנדט הבריטי (1948-1918) מזווית ראייה של בית הספר לאחיות של הסתדרות מדיצינית הדסה, שהיה בית הספר המקצועי  היהודי העל-תיכוני הראשון לנשים בארץ-ישראל. מוסד זה הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהיישוב היהודי היה דליל, מצב הבריאות היה ירוד ביותר ושירותי הבריאות היו מצומצמים. לפני הקורא נפתח צוהר להתבוננות בתהליכי היצירה של מקצוע הסיעוד הארץ ישראלי מקשת רחבה של היבטים. לצד ה'סיפור הגדול' של מאבקן של נשים להביא את הסיעוד למעמד מקצועי מוכר וייחודי, מוצגים בספר גם ה'פכים הקטנים', שאינם נעדרי חשיבות והם נפוצים במחקר ההיסטורי העכשווי. על בסיס מגוון עשיר של מסמכים ארכיוניים ומקורות נדפסים, זיכרונות וראיונות, מבררת המחברת עד כמה ובאילו אופנים השפיעו דגמים מן העולם המערבי, ובעיקר מארצות הברית ומאנגליה, על החינוך לסיעוד שהתפתח בארץ; מה היה חלקו של ארגון הנשים הציוניות הדסה בעיצובו של בית הספר שהיה חלוץ ומוביל בתחומו; מי היו הנשים והגברים שהנהיגו את תהליכי היצירה של המקצוע ומה היו השפעות ה'שיח הציוני' ודמות ה'יהודי החדש' בהקשר של טרום המדינה.