במוקד הספר עומדת שאלת השיפור באיכות כוח האדם בצה"ל ובאיכות הפיקוד בו לאחר מלחמת העצמאות.
המקאמה שכתב דיין במהלך השתתפותו בקורס פיקודי מעידה על המתח ועל המאבק בין שתי האסכולות שעיצבו את צה"ל: יוצאי ההגנה והפלמ"ח מול יוצאי הצבא הבריטי. הדעות השונות בקרב שתי האסכולות וגורמים משפיעים נוספים קבעו את דרך המחשבה כיצד להכשיר את הלוחמים והמפקדים בצה"ל.
בתהליך שארך שנים אחדות השתפר כוח האדם בצה"ל וגובשה המתודה להכשרת המפקד הישראלי וליצירת דמות מפקד ייחודית. שני תהליכים אלה, המתוארים לראשונה בהרחבה בספר זה, והשינוי החיובי ברוח הלחימה שהובילו דיין והצנחנים, תרמו תרומה מכרעת להפיכתו של צה"ל לצבא שביצע בהצלחה את משימתו 'במבצע קדש' בשנת 1956. בעקבות הצלחה זו הפכו תפיסת ההכשרה לפיקוד ו'דמות המפקד' שגובשו בשנים שקדמו למבצע, למודל שעל פיו הוכשרו דורות של מפקדים בצה"ל.