מקווה הטהרה הוא מתקן מים שהומצא ושוכלל בימי הבית השני, אי-שם במחצית המאה השנייה לפסה"נ. מאז ועד לעת הזאת הוא ממשיך ומשמש בשירותם של יהודים שומרי מצוות, כמתקן להיטהרות פולחנית. ראשיתו של המקווה הוא אפוא בימי תור הזהב של העיר ירושלים, עיר המקדש והעלייה לרגל.
מקווה הטהרה הוא מתקן מים מעשה ידי אדם, אך כזה הבנוי על-פי כללים אדריכליים מסוימים, היוצרים מתקן שאיסוף מימיו שונה במידה רבה מזה של איסוף מים המצויים במתקנים ביתיים שגרתיים. חז"ל קבעו בעת ההיא כי עצם העובדה שהמקווה ומימיו מקיימים את כל הכללים שנקבעו, היא העומדת בבסיס כוח הטיהור שהוענק להם.
בספר מתואר ונדון הפרק הראשון בתולדות קיומו של מקווה הטהרה, מאז ראשיתו בתקופה החשמונאית, דרך התקופה ההרודיאנית ותקופת המשנה ועד מעבר לשלהי תקופת התלמוד, כלומר בפרק הזמן שבין המאה השנייה לפסה"נ ועד המאה השביעית לסה"נ. מקווה הטהרה הוא לפי שעה הממצא האדריכלי הנייח המובהק המסייע בזיהוי אתר עתיק  כמקום שישבו בו יהודים.
המחבר משתף את הקוראים עם הלבטים שהיו לו עם שאלת ההגדרה של המתקן, ומה מן המצאי הארכאולוגי הם אמנם המקוואות הנזכרים בספרות חז"ל, ומה אינם כאלה. מאחר שהנושא הזה – מקווה הטהרה – לא נדון במחקר הארכאולוגי קודם לכן, הרי מחקר זה הוא מבחינות רבות פורץ דרך.